תוספתא כפשוטה על עירובין ו׳:ט׳

9 23-24. המערב על ידי בני עירו שילכו עמו לבית האבל או לבית המשתה וכו'. במשנתנו רפ"ח: כיצד משתתפין בתחומין מניח את החבית ואומר הרי זה לכל בני עירי, לכל מי שילך לבית האבל ולבית המשתה וכו'. ודייקו מכאן בבבלי פ"ב א' שאין מערבין אלא לדבר מצוה. וכן מוכח בירושלמי פסחים פ"ג ה"ז, ל' ע"ב, וכגירסא הנכונה שבכי"ל, שרי"ר והרא"ש שם, עיין מ"ש בירושלמי כפשוטו, עמ' 425.

10 24. יקבלו עליהן שיבאו. בד ובכי"ל: וקבלו עליהן וכו'. ובכי"ע: וקיבלו וכו'. ולפי הגירסא שלפנינו פירושו, שאין מערבין עליהן שלא מדעתן כמפורש להלן, שהרי בעירוב זה הם מפסידים את התחומים מן הצד שכנגד. ומסתבר יותר שצ"ל: וקבלו כבשאר נוסחאות. ומלשון הברייתא מוכח שאין צורך אלא בקבלה, ואין המערב צריך לזכות להם את העירוב, כשיטת רב ור' יוחנן בירושלמי רפ"ח, וכרב בבבלי פ' א' אלא כשמואל בירושלמי ובבבלי שם, שדייקו כן אף מלשון משנתנו הנ"ל ששנתה סתם "מניח את החבית", ולא הזכירה שצריך לזכות. והסבירו בירושלמי שבעירובי חצירות יש עירוב רשויות, ולפיכך צריך לזכות, אבל בעירובי תחומין אין שם אלא קביעת סעודה במקום שרוצה לערב, ומה איכפת לנו אם קבע סעודתו על מזון חבירו. אבל בבבלי שם הסיקו שצריך לזכות, וכן הלכה. ובמשנתנו הנ"ל: וכל שקיבל עליו מבעוד יום מותר, משתחשך אסור וכו'. ושאלו בבבלי פ"ב א': ש"מ אין ברירה וכו', אמר רב אשי הודיעוהו ולא הודיעוהו קתני. כלומר, צריך שיודיעוהו מבעוד יום, ולא איכפת לנו אם לא גמר בלבו מבעוד יום, ולא קיבל עליו בוודאות אלא משחשיכה. אבל מלשון התוספתא וכן בירושלמי לא בארו כלום בעניין זה משמע שצריך שיקבל עליו מבעוד יום. ועיין בסמ"ג עשין דרבנן, רמ"ה סע"ב, שהעתיק את המשנה כצורתה, ותמה עליו בב"י טאו"ח סי' תי"ג, שהוא נגד סוגיית הגמרא. ועיין מ"ש בישועות יעקב שם. ברם ברשב"א מביא בשם הראב"ד פירוש אחר בגמרא שם, ולפיו אף הבבלי מודה שצריך שיקבל עליו מבעוד יום. וכנראה שכן פירש גם הסמ"ג.

11 25. הרי זה מערב עליהן בקופות של תמרים וכו'. שהרי בכל מערבין עירובי תחומין, כמשנתנו רפ"ג ופ"ז מ"י.

12 25-26. מזון שתי סעודות וכו'. משנתנו פ"ח מ"ב. ועיין בברכי יוסף או"ח סי' תי"ג. ומוסיפה התוספתא שאם כולם קבלו כאחת, ואין לכל אחד ואחד מזון שתי סעודות אינו עירוב אף לאחד מהם.